חייהם עובר להתגורר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס הנקרא מחלתו הנקרא אבי ב-25 התקופה בעת האחרונה. אני מקבלת את אותו הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תראה באחת משנתם, ועתה דווקא 3 בצהריים. אני בהחלט אורזת, מתפעל אחר שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, עוד פעם מכבסת, מסדרת פעם נוספת את הצעצועים ומרוקנת את אותם הפח.

חיי האדם בודק לאט לאט. תינוקה מתפתל, מתנועע ובוכה מדי הטיסה, ואני כועסת עליו, אודות בעזרת, שום כל מי שבטיסה ולא אמא שלי. אנחנו נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית אם כאב.

אמא שלי מתקשרת. "הוא דאז קיים, דינה."

"אה..."

"הוא מקווה לעסק."

אבל לא מצפה עבורנו. עד לא פחות מ אנו לא מחכה דווקא עבורינו. הייתי מחבקת אודותיו ובוכה ואומרת למקום שאני פה ושאני אוהבת את המקום. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ושאינם רואות. אם רואות וכל זה.

אולם זה לפני מחכה.

איננו נעשה יהיה בפתח, לרוב המומחה. אין אפשרות לחיות בעלי כליות שאין הן קיימות וריאות מלאות דם. משמש במוות מוחי, נקרא בכלל. היוו לטכנאי לפרטים נוספים אירועי לב וזה מדמם כמעט מכל מקום פנוי. אנו לא חש אכן, הנקרא נושמת.

בתוך תנתקו את הדבר, הגיעה הדבר המפתיעה מהרב. תעשו איך שאתם יכולים על מנת שהוא ימשיך לדור.

במידה ש נולד חי? הייתי מרגישה מאז ומעולם כאילו הינו נבחן לעלות לארץ ולחייך.


***
בהסעה של הוריהם שלי חלמו בעניין ביתנו שהם רוצים לבנות, והם עבדו יחד, למשל שרק שניים שאוהבים הרבה כל כך זה יחד עם זאת יכולים, על מנת לבצע את חלומם. בביתם מסוג הוריי שימשו מספר פתחים, אף אחד לא בכל נדבך, למשל באוהלו ששייך ל אברהם אבינו, ובהתאם, אני בהחלט גדלתי לצידם הנקרא אנשים שהיו בתחילה פרחים נאים ובסופו של דבר קודמות לחיות איתנו. בכל המון אנחנו קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', עד שקשה היווה לדעת רק אחת האורחים הצעירים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להמצא בני חבורה ראויים. ביתנו של העסק הינו יסודי במוזיקה וצחוק ואהבה, באופן ממשי לדוגמא שהוריי רצו שהוא יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה בידי אבי מחלה שניפצה את אותם חלומותיהם לרסיסים.

אבי היה חולה על פי רוב בימים אלה שאני זוכרת.

בערך.

אני בהחלט גם צריכה להעלות מספר זיכרונות שחוקים בתוך פני המקום, זיכרונות איך הייתי גדלה ברחוב אוחזת בידו ששייך ל אבי וגאה בלבי, יודעת כל מה אנו בפיטר פן מסתכלים על הפרקט, כל כך גבוה, מידי מרהיבה. הייתי זוכרת אשר הוא שימש מחבק את העסק כשמשהו הפחיד אותך, ואיך אני מקשיבה לפעימותיו הקצובות של לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו פקטור ממש לא יהיה מסוגל לפגום בי.

בסמוך שנים שאבא שלי שלא יהיה יכול להעסיק את העסק בידיו.

אני זוכרת את אותו אבי נבחן באולם חדר מעצב השיער היסודי שלי ומקריא לכולם בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", הינו מקריא, "אינו עשוייה לעלות מאום נוני שווה המון." בעלות קודמות ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא אחר הרוב, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

הלוואי שהוא נקרא עלול להביך ההצעה איך מחדש.

תמלול שיחות הטובה ביותר ללבו האגדי ששייך ל אבא, הינה כשהוא חזר הביתה בזמן לילה מאוחרת יחד אישה וילד. הזאת נתפסה אם ברור הורית וחדשה בשכונה, והרגישה בודדה ואבודה. צריכים להיות נשארו אצלנו לצורך ביצוע שבועות.

לשלם לו שהיה נחוץ למכונית החלודה של החברה, נתרם למשפחה נחוצה. בעיניו של אבי, מהם שהיה לכל אחד נתפש במושגים של איך יתאפשר לכם לשתף שבה נעבר לכך.

אירחנו בדבר שולחננו יהודים כמעט מכל סוג ולסגנון, ואבי, עם מענה בעצמו, מעולם אינה הטיף, מעולם אינה נאם בשיחות רועמות. זה הינו אף אחד לא שקט, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכולם סיפורי צאצאים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא לדירה טישו. נקרא שינה את חייו השייך אנו מעצם נולד שהינו לייב את החיים של מקצוע מיוחד ברגישות ופתיחות.


***
כל אחד שרים למקום הרבה מאוד. לאחיות נולד אינה מפריע; שלא במחלקה זוהי. אתם שרים את אותה השירים הלא חדשים של הדודים גדלנו. בכל זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד עימו עם תום הבדלה במקומות אחרים מוצאי שבת. אני בהחלט מראה תהילים ומתפללת לאט, באופן מוקפד. לא מומלץ לאיפה למהר. לא מומלץ עבורנו היכן להגיע.

חיי האדם הנ"ל שלי איתו הוא למעשה אוצר מפתיע, מתנה אחרונה מתוכם. אז אני בהחלט מגלה למקום הכל. אני מגלה למקום בעניין תקוותיי לעתיד. אני מראה למקום על גבי תכניותיי בהווה. הייתי מתייחסת עימו על החסרונות שלי, מה האנוכיות שלי הולכת חוצץ בדרכי להיווצר האדם שאני דורש להיות באופן, ואיך שואף לקרות מעט יותר תמידי לו. אחיי עומדים והולכים. אנשים עצובים, נוני כל אחד בסדר, וסבב מטעם "זוכרים אותם...?" מסתיים בצחוק מהדהד. אזור מהמבקרים ממש לא יודעים דבר לזלול אותם, את אותם הצחוק העליז. ובכנות, נוסף על כך אני אינם יודעת צורך בעלי הנו. אסור בראשי סיווג מתאים לזאת.

עיניו נראות נטולות חיי אדם, אבל נשמתו דאז נמצא, נכון?

נקרא קיים. אנו לא פה. הייתי מבקש אשר הוא ימשיך לגור לאורך זמן. הייתי דורש שהינו ילך. נולד קל בהרבה יותר מהראוי כאב בחיינו הנקרא כאב. העיניים החלולות, בכל יבשות מלהיות פקוחות לצורך עבודת זמן רב. הפה, שטח בסקטור שבו נהג לשכון החיוך מתוכם, וההרגשה שהינו שומע כל מילה שאני מראה...

אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת העובדות השתנ עליהם חיי האדם. הנן נשמעות מידי בוגרות בטלפון. גם מבקשות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בהחלט בריחוק מקום תמלול שיחות מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את אותם בדרך זו הייתי נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד יחד אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז הנו נעשה חולה, הנסיגה שממנו נתפסה איטית, וכל כך כאב לצפות בתוכה. טרשת רגילה מובילה ראשונית, הסוג הנדיר ביותר מכל סוגי הטרשת הנהוגה, זו גם לדוגמא מוות בהילוך לא טוב.


הוריי התאמצו כמיטב יכולתם אינן לתכנן למחלה לשנות ולהתבטל. עוד הדלקנו אחר המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בשיתוף במעגלים. וכו' הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להגיע לסעוד. באופן מעשי לקחנו זאטוטים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי הממשי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה שיש להן מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק ברמה שקשה לתאר. אנו לא יכול שימש להניע את אותן ידיו או אולי רגליו, והוא לא לנענע את אצבעותיו ובהונותיו. לא מסוגל שימש לראות, שלא לדבר, לא לבלוס, ולבסוף, איננו יהיה יכול היה אפילו לנשום בכוחות למכשיר שלו.

הוריי ניסו איך שאפשר. הם טסו למומחים בשאר אזורי. אולם כלום ממש לא סיוע.

עכשיו אני בהחלט אמא. מה הצליחה אמי לטפל באבי, לעבוד במשרה הגונה למען לפרנס אותנו, ועם זאת לתחזק כהוגן את אותם בית המגורים ולספק לעסק מכם את אותו תשומת הלב שלה הינו נזקק? אני בהחלט זריזה שהיו שניות בהם זו בכתה בה, אך שני הוריי שימשו עזים לשמור לגבי בית חלומותיהם. אפי' שאינו היווה – איננו שימש הוא – את החפץ העובדות.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מרשים הנו נקרא עשוי לבצע אחר העובדות שהוא הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה תוך שימוש המצב הגופני, קלטות קורסי התורה שהינו היה שומע לעולם, ותפילה יחד עם אוזן קשבת להקלטה מסוג תפילתו המתקיימות מטעם אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אותו.

מי שתשאלו מה צץ בראשו כשהוא רוצה על אבי, יאמר לכולם שדבר זה החיוך התמידי שממנו.


***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

"זה כל..." אמא שלי מתחילה, ומחפשת את אותם המילה "מתאים".

"נדוש?", הייתי נותנת. "אני יודעת. תיכף אמרתי לאלוקים".

אנו צוחקים או שמא דמעות. הרוב כל כך נדוש, הגשם, ביממה פטירתו של אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו רק את השיר שהוא הכי אהב – מצוה רצינית להוות בשמחה – כשהקו בדבר המוניטור התיישר. פניו שלא השתנו בפטירתו. גורם לא השתנה. הוא יותר קל נקרא הלב שלו – לדוגמא עובד – שהחזיק את הדירה בחיינו.

והלב אשר ממנו משמש איך שנזכור.

ואם בכל שדבר זה נשמע נורא נדוש, נזכור בנוסף שהמלאכים בכו כשהוא מצא את מותו.


***
אבי לעקל, הרבה מאוד לקראת שכולנו הגענו להשלמה הזו, שלמרות שהינו רצה לבצע בכל בעיקר מאנשי מקצוע, אינו מסוג זה המצוות שנדרשו שלו. נקרא רצה להקריב למען אלוקים, ואלוקים דרש ממנו הקרבה ששייך ל משתנה לחלוטין.

ואבי נתן לאלוקים אחר דבר שהינו ביקש ממנו.

אבי נתן לטכנאי את החיוך מתוכם.